האמת, אף אחד אף פעם לא שאל אותי את השאלה הזו. אבל היא מסתתרת בתוך שאלות אחרות העולות תמיד בהקשר של החינוך הביתי: "האם כל אחד יכול לחנך את ילדיו?" "האם צריך שהמדינה תפקח על כך?"
השאלות הללו מקבילות לשאלה האם יש לתת רשיון להורות. כאן מזדעקים כולם ואומרים כי הזכות להיות הורה היא זכותו הבסיסית של כל אדם. מתוך כך עולה זכותו וחובתו של כל הורה לחנך את ילדיו, מה שמתקיים בכל מקרה, בין אם ההורה מודע לכך או לא, בין אם ילדיו הולכים לבית הספר או לא.
ובכל זאת, היכן קיבלתי את ההכשרה לחנך? שאלתי את עצמי. מצאתי שכבר עניתי לעצמי ב"סימן שאלה" – כתב העת של המכון לחינוך דמוקרטי, בגליון שעסק בהכשרת אנשי חינוך. אני מביאה את הדברים בשינויים קלים:
את ההכשרה "היסודית" שלי קיבלתי בבית הורי בשנות חיי הראשונות.
שם למדתי להזין את גופי, לטפל בו, לקבל אותו.
למדתי להכיר את רגשותי.
למדתי איך נוהגים איש באשה, הורה בילד, אחות באח, אדם בחברו.
למדתי את שפת אמי.
למדתי להכיר את ביתי, את הישוב בו גרתי, את הארץ.
למדתי על עברה של משפחתי, השזור בעברו של העם, של העולם.
כל אלה לא עברו אלי במערכת מסודרת של שעות, תכניות למודים, מקצועות ובחינות.
כשאמי היניקה אותי – למדתי.
כשרחצה אותי, החליפה לי חיתולים, חבקה אותי ונשקה אותי – למדתי.
כשראיתי איך נוהגים הורי זה בזו – למדתי.
כשנענו לבקשותי – למדתי,
כשכעסו עלי ופגעו בי – למדתי.
כששוחחו הורי על ענייני היום, כשהקשיבו לרדיו, כשקראו ספר,
כשספרו לי חוויות ילדות – למדתי.
זאת היתה הכשרה יסודית ביותר. על מצע זה התגבשה השקפת עולמי. זו הקרקע עליה נבטו זרעי המחשבה והרעיונות שהנחו אותי מכאן ואילך.
למזלי הרב, הורי אינם מושלמים והם לא עשו את כל העבודה, זכיתי לכך שנשאר לי עוד הרבה מה ללמוד.
כשיצאתי מרשות הורי התחלתי את "מסלול ההכשרה התיכונית" שלי. בחנתי את עצמי, התחלתי לבחון את התנהגותם של הורי בצורה בקורתית. נשבעתי שאהיה טובה מהם.
ידעתי בודאות מה "נכון" ומה "לא נכון".
ידעתי איך צריך להתנהג עם ילדים, מה צריך ללמד אותם.
ידעתי היכן צריך לשים גבולות והיכן לתמוך בחופש של הילד.
ידעתי אילו משפטים אני לעולם לא אומר לילדי.
ידעתי את המתכון ליצירת הילד המושלם!
כשנולד צליל, בני הבכור, התחילו לימודי "האקדמיים".
כל התאוריות שבניתי, כל ה"נכון" וה"לא נכון" התנפצו אל מול מציאות של תינוק אחד קטן. מצאתי את עצמי גם נבוכה וחסרת בטחון, בדרך שלא תאמה את התאוריות הגדולות שלי. גיליתי בתוכי רגשות שלא התאימו לתמונה המושלמת שציירתי. גיליתי שצליל לא גדל להיות בדיוק מה שאני תכננתי בשבילו. אני רציתי ילד שמשחק בעלים ואבנים וצליל, אוי ואבוי, נמשך לכפתורי המכשירים שעד הים מעוררים בי פחד.
התשובות לקשיים שלי הגיעו מכיוון בלתי צפוי. בדרך מופלאה נגע בי צליל באותם מקומות שהובילו אותי לזנוח את האשליה של הבטחון, של הידוע, של ה"נכון", ולקח אותי למחוזות חדשים של התבוננות. פתאום הבנתי שמרגע זה ואילך מתחלפים התפקידים. אני הופכת להיות התלמידה והוא המורה הגדול. הבנתי שבכל הדרך שעשיתי עד לאותו היום למדתי הרבה אבל גם לימדתי, לימדתי את הורי את המקצוע העתיק בעולם: הורות. גיליתי שתפקידי כמחנכת החל ביום נולדתי ואף קודם לכן בעת היותי עובר.
הבנתי כי בדיאלוג הבלתי נגמר שבין הורה לילד אנו לעולם גם מלמדים וגם לומדים, גם מחנכים וגם מתחנכים.
דוגמא אישית
חינוך = דוגמא אישית. דוגמא אישית אינטימית ביותר. אין אפשרות לתת דוגמא אישית לחיים במערכת המנותקת מהחיים.
מורה בבית ספר יכול לתת דוגמא רק כיצד להיות מורה בבית ספר, לכמה מתלמידיו הדוגמא הזאת רלונטית? כמה מתלמידיו יהיו מורים?
הורים לעומת זאת בעצם חייהם נותנים דוגמא לילדיהם:
הורה השמח בחייו יגדל ילדים השמחים בחייהם.
הורה אכול רגשות אשמה יגדל ילדים אכולי רגשות אשמה.
הורה המוכן ללמוד מילדיו יגדל ילדים שישמחו ללמוד מילדיהם.
הורה פוחד יגדל ילד פוחד,
הורה סקרן יגדל ילד סקרן.
ואחרי כל אלה יבואו צאצאיהם של ילדינו (נכדינו) וישלימו את ההשכלה "החינוכית" של הוריהם (ילדינו).
הפוחדים שביניהם ילמדו אומץ,
הקשוחים שביניהם ילמדו גמישות.
האשמים שביניהם ילמדו כי כל ילד בא לעולם בדרכו המיוחדת, ואין אפשרות לבחור לו את תולדות חייו, אלא לעשות את הכי טוב שניתן בכל רגע ורגע.
השמחים שביניהם ילמדו מילדיהם שלעולם אין לה גבול – לשמחה.
ומה שכהורים לא נצליח להבין, ילמדו אותנו ילדינו שוב ושוב, אצלנו בבית הספר קראו לזה: "להשאר עד ארבע". ואם עדיין לא נבין, השעורים יהפכו יותר ויותר דרמטיים – עד שנבין!
אני מצאתי שהדרך היעילה ביותר ללמוד חינוך מילדי היא לא לנתק את חייהם מחיי. להיפך! ככל שאנחנו יותר ביחד כך אני מבינה מהר יותר, ככל שחייהם זורמים באפיקים יותר קרובים לאפיקי חיי, הלמידה שלהם ושלי יכולות להתרחש בדרך יותר הרמונית ונעימה.
***
מתוך כל זאת ברור כי השאלות בהן פתחתי את המאמר הן שאלות מופרכות מיסודן.
כולנו מחנכים את ילדינו, בדרך שנראית לנו הנכונה ביותר, בין אם אנחנו מתאימים לכך או לא.
למדינה כמו לכל אחד אחר, אין כל אפשרות לקבוע את תהליך החינוך או להתערב בו. המירב שהמדינה יכולה לעשות הוא ליצור מסגרת פיזית בה שוהים ילדים בשעות שהוריהם עסוקים "בחיים". בתנאים של היום רוב המסגרות אינן מבטיחות את שלומם הפיזי של הילדים, שלא לדבר על שלומם הנפשי.
אז מי נתן למדינה את הסמכות לחנך את ילדינו? איך היא יכולה לפקח על דרך החינוך שלנו, כשהיא נכשלת במשימה שלקחה על עצמה כישלון חרוץ?! מתוקף מה יכול מוסד אקדמי כלשהו לתת תעודה למעשה האינטימי כל-כך הנקרא חינוך?
ובחזרה לשאלה: "מי נתן לך תעודה?"
- הורי, בעצם קיומי.
- ילדי, בעצם קיומם.
- החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה