את הנסיעה הראשונה שלי בתור נהגת עשיתי ביום חורף גשום וערפילי מקרית שמונה לקיבוץ יפתח שעל רכס הרי נפתלי. כשיצאתי בדרכי חזרה היה כבר לילה. ידעתי מאין אני באה ולאן אני הולכת, אבל בין נקודה א' לנקודה ב' שרר ערפל כבד. למי שלא מכיר – הדרך במורד הרי נפתלי צרה ופתלתלה. לא ראיתי כלום. נאלצתי לסמוך על התמרורים בצד הדרך שהורו לי את העיקול הבא.
כך החיים – גם כשאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, ואפילו בטוחים בדרך, לא תמיד אפשר לראות את הדרך כולה. לפעמים היא לוטה בערפל וצריך להסתמך על תמרורים שיורו לנו רק את הצעד הזעיר הבא.
אמון קוראים לזה?
או שמא אמונה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה