על חוסן ותקשורת משחררת

 בימים אלה של איומי מלחמה מרבים לדבר על ההכנות למלחמה הבאה. ברור וידוע כבר שהמלחמה הבאה לא תיראה כמו זו הקודמת, ולכן ברור כי כל כמה שנתכונן, נצטרך להתמודד עם מציאות חדשה שלא היתה ידועה לנו לפני כן. רוצה להפנות את תשומת הלב למשאבים נחוצים ביותר להתמודדות בשעת חירום - למרכיבי החוסן האישיים, המשפחתיים והקהילתיים, שמשום מה לא זוכים להתייחסות בכל הדיונים על הכנות למצבי אסון ומשבר.

חוסן הוא סך כל המשאבים שקיימים אצל האדם בבואו להתמודד עם מצבי לחץ ומצוקה. אדם שמרגיש בטוח בעולמו, שייך למשפחתו ולקהילתו, מקיים יחסי קבלה ונתינה טובים ומספקים עם האנשים סביבו, מקבל מענה לצרכיו השונים ומסוגל גם לתת מענה לצרכים של הקרובים לו, גדולים סיכוייו למצוא בתוכו את הכוחות להתמודד עם משברים אישיים, משפחתיים או קהילתיים. לעומת זאת, אדם שחי את חייו בתחושת סכנה, מפעיל כל העת מנגנוני השרדות, חי בתחושת חוסר מתמדת ולא נתרם מיחסיו עם הקרובים לו, אלא להיפך – מרגיש שמשאביו מתדלדלים והולכים בחיי היומיום, יתקשה לגייס כוחות להתמודדות עם האתגרים שמעמידים בפניו משברים ואסונות.

מסקנה: על מנת להיטיב את יכולת ההתמודדות שלנו עם משברים, עלינו ללפעול בעיתות רגיעה ושלום למען העצמת הבטחון שלנו ושיפור היחסים עם הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, כך שמשאבי ההתמודדות שלנו יתרחבו ולא יתדלדלו.

התקשורת שלנו עם הזולת, בהווה, היא אחד הגורמים שמשפיעים על תחושת הביטחון שלנו ועל רווחתינו נפשית. רובנו המכריע חי במציאות בטוחה למדי, ובכל זאת מפלס הפחדים וחוסר הביטחון גבוהה ביותר אצל רבים מאיתנו. הרגשות הללו שאינם קשורים למציאות של סכנה אלא לחוויה פנימית של סכנה, הן הבסיס לתקשורת עם הזולת. כשאנחנו חסרי בטחון או פוחדים אנחנו מתקיפים. כעס, אלימות מילולית או פיזית, המנעות מקשר, כל אלה נולדים על מצע של פחד וחוסר בביטחון פיזי או רגשי. ואלה בקיומם גם מייצרים את הפחד ואת חוסר הביטחון. אנשים שחיים בתחושת פחד וחוסר ביטחון מרגישים מדוכאים יותר וחלשים יותר ונתונים למעין מעגל קסמים שקשה למצוא ממנו מוצא.

תקשורת פועלת בין בני האדם כמו אדווה על המים. היא מתפשטת במעגלים מתרחבים. מתחילה מהאדם עצמו, מגיעה עד זולתו וממשיכה להשפיע על כל מי שנמצא בסביבה. אפשר לומר שהיא כמו נגיף מדבק שכל מי שנחשף אליו נדבק בו. כולנו מכירים את תחושת המועקה שמתפשטת בתוכנו כשאנחנו נכנסים לחדר שבו שני אנשים רבים זה עם זה. למרות שאנחנו בכלל לא קשורים לריב האווירה משפיעה גם עלינו. כשמסתובב בביתנו אדם שמתנהג בתוקפנות, בשלב כלשהו גם אנחנו מתחילים להגיב בתוקפנות, למרות שלא נשקפת כל סכנה לקיומנו. הסכנה שאנחנו חשים ומתוכה אנחנו מגיבים היא סכנה רגשית. הפחד מבדידות ומחוסר קשר מייצר תחושת סכנה אמיתית וממשית.

באותו אופן שמשפיע האיום על כל הסביבה, כך גם משפיעה אווירה של כבוד הדדי בין אנשים. אווירה כזו נוצרת כשאנחנו מרגישים בטחון ביכולתנו להתמודד עם האתגרים של חיינו. יכולת זו מקבלת תוקף מהאמון שאנחנו רוחשים לקרובים לנו; מהידיעה שהם יראו אותנו, יתמכו בנו ולא יחבלו במאמצינו למלא את צרכינו הבסיסיים. כדי לייצר אווירה כזאת התקשורת בין בני האדם צריכה להיות משוחררת מאשמה והאשמות, ולשחרר כל אחד ואחת לחיות את חייו ללא פחד.

וכאן אחזור לעניין החוסן –

כשהייתי ילדה סבתא שלי היתה אומרת שהיא מקווה שכשאני אהיה גדולה כבר לא יהיה צבא. נדמה לי שכולנו התפכחנו מהאשליה של עולם ללא קונפליקטים, ללא אסונות, ללא מצבי חרום ומשבר. להיפך – אנחנו מבינים היום שתחושת העליונות של האדם על כוחות הטבע איננה קשורה למציאות, שאין בכוחנו למגר מחלות, אסונות ומאבקים בין אנשים, קהילות ומדינות. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא להצטייד בכלים טובים יותר ויעילים יותר להתמודדות עם מה שמזמנים החיים.

תקשורת חומלת היא דרך להפיג את תחושת הסכנה התמידית שאנחנו חיים בה, מתוך כך שהיא מקרבת בין אנשים, נותנת מענה לצרכיהם, מאפשרת ביטוי ליחודיות של כל אחד ואחת, והופכת תפיסת עולם קורבנית לעמדה של יכולת. תקשורת כזאת מקטינה את כמות המאבקים שמתקיימים בשגרת היומיום ומפנה את הכוחות שלנו מהשרדות לצמיחה. כשהמשאבים להתמודדות עם אתגרי החיים ממשיכים לצמוח ולהתפתח בהווה הסיכוי שנגיע למצבי אסון עם משאבים מרובים יותר גדלה.

אבל מה שיותר חשוב מההכנה לרגעי משבר הוא ההווה.

תקשורת טובה בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין מורים ותלמידים, בין מעביד ועובדים, בין עמיתים לעבודה ובנינו לבין עצמינו מעלה את איכות החיים כאן ועכשיו. שינוי ההרגלים שלנו מדפוסי תגובה קורבניים לשפה חומלת ואוהבת ביננו לבין עצמינו ועם הזולת, מגביר את תחושת הרווחה והשמחה שלנו ממש עכשיו, וכפועל יוצא מכך מעצים את המשאבים שיעזרו לנו להתמודד בשעת חרום.

נכתב בהשראת הכנס "מחוסר אונים להתמודדות פעילה"  שנערך במכללת תל-חי