הפרעת קשב

כולנו לוקים בהפרעת קשב. לא הפרעת קשב שמפריעה לנו להקשיב למורה או לבצע מטלות משעממות בצייתנות. לא לזה אני מתכוונת. הפרעת הקשב שאנו לוקים בה חמורה בהרבה. היא נוגעת במרקם היחסים שלנו עם הזולת, היא פוגעת ביחסים שלנו עם אהובינו.


האם אמרתם פעם לילד שבא אליכם פגוע מסכסוך עם חבר: אתה צריך להבין גם את הצד שלו….?
האם אמרתם פעם לחברה שספרה לכם על קושי שהיא מתמודדת איתו: את יודעת, את צריכה לעשות כך וכך…?
האם אמרתם פעם לבן הזוג הנסער: למה אתה נסער, זה בכלל לא קשור אליך?
האם ספרתם לחבר שבחר לחלוק את מצוקותיו: אני מתמודדת עם אותו הדבר בדיוק?
האם הצטרפתם לאחותכם שנעלבה מההורים ואמרתם לה: נכון, את ממש צודקת, הם באמת מתנהגים בצורה נוראית?

כל אלה מעידים על הפרעת קשב.

הנסיון להרגיע, לפתור בעיות, להמעיט בערכן, לתת פרופורציות, להצטרף לכעס/עלבון/פגיעה מפריע לקשב שלנו. אנחנו לא נמצאים עם האדם שחולק איתנו את מצוקתו, אנחנו נשארים עם עצמנו, עם הרעיונות שלנו, עם הרגשות שלנו, עם האמונות שלנו.

להרגע
כולנו יודעים להרגע לבד, ויותר מזה – למעשה, אף אחד לא יכול להרגיע אותנו. כמו שאף אחד לא יכול להרדים אותנו. זה אנחנו שצריכים להרדם, אנחנו שצריכים להרגע. כשנרצה לאפשר לתינוק להרדם ננסה לייצר בעבורו מרחב מתאים להרדמות, אולי ביניקה, אולי בנדנוד קל, אולי בשהיה ליד מיטתו עד שירדם. אנחנו מייצרים את המרחב, אבל הוא זה שנרדם.

כשנרצה לאפשר לילדנו להרגע ננסה ליצור בעבורו מרחב המאפשר הרגעות.

למה אנחנו זקוקים כדי להרגע?

בעיקר להרגשה שדברינו נשמעים, מתקבלים ונלקחים ברצינות, ללא שיפוט או ביקורת. כדי להרגע, פעמים רבות אנחנו צריכים להרגיש שיש מישהו מולנו שרואה אותנו, שמקשיב לנו. ולפעמים זה מספיק. אנחנו לא זקוקים לעצות, לפתרון הבעיה, לזהוי השגיאות שלנו, או להזדהות עם הקושי, אנחנו זקוקים להקשבה תוך כבוד למצוקותינו, לרגשותינו, לצרכינו. בכל פעם שמישהו אומר לנו את דעתו, מציע את הצעותיו, מספר על חוויותיו אנחנו לא באמת מרגישים שהוא נמצא איתנו. אז גם קשה לנו להיות עם עצמנו. אנחנו מולכים שולל אחרי הסיפור או אחרי דעותיו, חוויותיו ונסיונו של האחר. כשאנחנו לא מצליחים להיות עם עצמנו אנחנו לא יכולים להרגע.

שירה
שירה חזרה מבית הספר נסערת. היום בשיעור ספורט התחלקו לשתי קבוצות. שני ראשי הקבוצות בחרו כל אחד בתורו ילד לקבוצה שלו. את שירה בחרו אחרונה. "אף אחד לא רצה אותי בקבוצה שלו" היא אומרת לאמא, "אני לא רוצה ללכת לבית ספר המעצבן הזה". שירה מתחילה לבכות.

ואמא, מה היא אומרת לשירה?
"באמת זה לא בסדר. אני אלך לדבר עם המורה לספורט. זה לא מקובל עלי שככה בוחרים קבוצות בשיעור. המורה צריך לעשות את זה…" והיא ממשיכה וממשיכה לדבר על המורה, על בית הספר, על עקרונות חינוכיים.
אמא דואגת לשירה. היא יודעת ששירה לא חזקה בספורט וכואבת את כאבה ואת תחושת הדחייה ששירה חשה באותו אירוע. היא נזכרת כשהיא היתה ילדה וגם הרגישה דחויה בשיעורי הספורט. היא רוצה לעזור לשירה, "לפתור את הבעיה". היא באמת מתכוונת ללכת לדבר עם המורה לספורט.

ומה עם שירה?
בכל המהלך הזה שירה נזנחה. אמא לא הקשיבה לה. היא הקשיבה לרגשות הקשים שעלו אצלה לנוכח הסיפור של שירה. שירה שוב חווה בדידות. בבית הספר היא היתה בודדה. גם עכשיו עם אמא שכל כך אוהבת אותה היא מרגישה בודדה. היא באה לדבר על עצמה ואמא לא רואה אותה. אמא מדברת רק על המורה לספורט ועל עצמה.

לשירה אין הזדמנות לפגוש כך את שירה – לזה היא זקוקה יותר מכל, לפגוש את עצמה. אבל כדי לפגוש את עצמה היא זקוקה לאמא. להקשבה שלה, לעזרה בזהוי הרגשות שלה עצמה, לעזרה בזהוי הצרכים שלה. משם, מהמפגש של שירה עם עצמה יוכל לקרות שינוי. הוא לא יכול לקרות מהמפגש שלה עם העולם שמחוץ לה. זהו טבע הדברים. כדי ללכת אנחנו צריכים להפעיל את השרירים שלנו. כדי ללמוד ולהתפתח אנחנו נזקקים לכוחות שלנו. בכל פעם שתשומת הלב שלנו מוסטת למעשים של אחרים, לסיפור, לאנשים אחרים, אנחנו מתנתקים מהכוחות שלנו ולא יכולים לזוז.

מסר
כשאמא ממהרת למצוא פתרון לקשיים של שירה היא מעבירה לה מסר – את לא יכולה לפתור את זה, אני אפתור את זה בשבילך. זהו מסר מחליש. אמא רוצה לשמור על שירה, להגן עליה, לטפח אותה, ובמעשיה היא מחלישה אותה, מקבעת את שירה בעמדה של חוסר אונים, מונעת ממנה להשתמש בכוחות שלה כדי להתגבר על הקושי. היא לא מאפשרת לשירה למצוא את הפתרונות שלה לבעיות שהיא נתקלת בהן, לא מאפשרת לה לגלות את יכולותיה ולהשתמש בסגולותיה המיוחדות כדי לבטא את עצמה באופן מלא בעולם.

לבקר אצל שירה
כדי למקד את הקשב שלה בשירה, אמא צריכה לעזוב את עצמה וללכת לבקר אצל שירה. היא צריכה לוותר על הרעיונות שלה, על השיפוט והביקורת שלה, על החוויות שלה מעברה, על הצרכים שלה, ולהיות כל כולה עם שירה. זה לא תמיד כל כך פשוט. לפעמים הצורך של אמא להגן על שירה ולפתור את בעיותיה כל כך גדול, לפעמים חוויות הדחיה מהילדות שלה מציפות אותה כל כך, לפעמים הצורך העמוק שלה בצדק ושוויון מסיתים את תשומת ליבה משירה ומחזירים אותה אל עצמה. זוהי הפרעת הקשב.

הרגל
רובנו לא רגילים לסוג כזה של קשב. לעיתים זהו אופן הקשבה שמעולם לא זכינו בו, או שהוא נחווה רק לעיתים רחוקות. ולכן כשילד בא אלינו עם בעיה אנחנו עושים לו מה שעשו לנו. הרבה פעמים זה ממש מפתיע אותנו שהוא אומר לנו שוב ושוב – "אתם לא מקשיבים לי", כי הרי אנחנו כן מקשיבים, אנחנו מקשיבים כמו שהקשיבו לנו, כמו שמקשיבים לנו.

כשאנחנו מתעוררים לגלות שזו איננה הקשבה אנחנו יכולים להתחיל ללמוד משהו אחר. כמו כל מיומנות חדשה זה דורש תרגול. הרבה תרגול. ביחסים שלנו עם ילדינו אנחנו נפגשים עם הסוגיות הקשות או הלא פתורות שלנו, ואז בתוך הקושי והמצוקה אנחנו נופלים להרגלים שלנו ומאד מתקשים לשנות אותם. שינוי דרך ההקשבה שלנו הוא יציאה למסע – למסע של הכרות עם ילדינו ובתוך כך גם עם עצמנו.


הדברים נכתבו בהשראת NVC – תקשורת מקרבת, מודל שפיתח מרשל רוזנברג.
לצפיה נוספת:
הרצאה של רוזנברג – NVC
איך להקשיב באמפתיה
הסדנא הבאה בתקשורת משחררת

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה