בעצב תלדי בנים

(גילוי נאות- לא קראתי את המחקר עצמו, ותגובה זאת היא אך ורק לסקירה שלו בעתונות. האופן שבו המחקר הזה מסוקר מעיד גם הוא על היחס ללידה, ליולדת ולילוד בימינו.)

במאמר שהופיע בהארץ מתפרסם מחקר שנעשה לאחרונה בארץ על תגובות פוסט טראומתיות של נשים לאחר הלידה. מהמחקר עולה כי כרבע מהנשים סובלות מהתסמינים הללו.
בנסיון למצוא את הגורמים לכך פנו החוקרים לבדוק את מצבה הפסיכולוגי של האישה, עוד טרם הלידה, ואת היחס שלה לגופה. במחקר נמצא שבקרב הנשים הסובלות מפוסט טרואמה אחוז הנשים אשר סבלו מדימוי גוף נמוך, גדול. כמו כן נמצא כי נשים בעלות מאפיינים פראנוידים נטו יותר לסבול מתסמונת פוסט טראומטית.
גורם נוסף בעליה של הסיכוי ללקות בתיסמונת פוסט טראומה היא לידה טיבעית. במחקר התגלה כי נשים שילדו בלידה טבעית היו חשופות יותר לסכנה הזאת מאשר נשים שילדו בניתוח קיסרי. במחקר לא נמצא קשר בין מצב סוציו-אקונומי, מצב משפחתי, מספר ילדים, השכלה ודת וכן בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה.

ומיד נמצאה מי שאצה  להלל את המחקר וקוראת להפסיק את "מכבש האמהות המושלמת" שהלידה הטבעית היא חלק מהותי בו.
ובכן, מצאו החוקרים הנכבדים מיני סיבות להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית אחרי לידה, אבל אף אחת מהסיבות איננה קשורה בהם – בצוות הרפואי. הסיבות על פי המחקר נעוצות בבעיות של הנשים.

טראומה
מצב של טראומה הינו מצב בו אדם חווה פחד קיצוני, איום קיצוני וחוסר אונים קיצוני. לאחר חוויה כזאת ישנו סיכוי שאדם יפתח תסמונת פוסט טראומטית.
באופן בו מתנהלת לידה בבתי חולים קיים פוטנציאל למימוש כל התנאים ליצירת טראומה.

חוסר אונים – המסר שמועבר לאישה, עוד במהלך ההריון הוא שהיא איננה יודעת ואיננה יכולה ללדת. היא תבוא לבית חולים ושם יילדו אותה. שימו לב למושגים "מיילדת" ו"רופא מיילד". בשפה עצמה מובנה חוסר האונים של היולדת. היא לא יולדת – מיילדים אותה. אבל מעבר למסרים מילוליים ואחרים – בבית חולים כשאשה מורחקת ממקומה הטבעי, נלקחת ממנה זכות הבחירה, היא איננה מכירה את אנשי הצוות המלווים אותה בלידה וקובעים את מהלכה, היא מושכבת במיטה גבוהה שקשה לקום ממנה, יולדת בתנוחת שכיבה שלא מאפשרת לה להיות פעילה בלידה – האשה מרגישה חסרת אונים.

פחד – התפיסה של לידה כאירוע רפואי מעצימה את הפחד שקיים ממילא אצל כל אישה בלידה. הגישה הרפואית גורסת שזה הליך מסוכן, לכן צריך לקיים אותו בבית חולים. רגע הלידה הוא רגע שנוגע בחיים ומתוקף כך נוגע גם במוות. הפחד הוא בן לוויה טבעי לרגע הזה. פחד שמועצם על-ידי הרחקת האשה מסביבתה הבטוחה, פחד שנוצר מחוסר רציפות טיפולית ביולדת (אין אדם אחד שמלווה את הלידה מתחילתה עד סופה), פחד מחוסר הוודאות שנוצר מהמבנה המוסדי של הלידה (היולדת לא יכולה לדעת מראש מי האנשים שיטפלו בה והאם יכבדו את צרכיה, רצונותיה ואמונתה) כל אלה מעלים את הסיכוי ליצירת חוויה של פחד קיצוני.

איום – כשהגישה ללידה היא כאל הליך מסוכן, לא פלא שהיולדת חווה איום על חייה ועל חיי תינוקה. בלידה בבית חולים חווה היולדת התניה – אם תתנגד להנחיית הרופאים, בוודאות יקרה הרע מכל, משום שהידע המוחלט לגבי מה שיכול לקרות נמצא בידי הרופאים. (אם לא תסכימי לניתוח הילד שלך ואת תמותו בוודאות. אם לא תסכימי למוניטור חיי התינוק בסכנה וכו')

ולא אתייחס לחוויה שחווה התינוק כאשר חבל הטבור נחתך לפני שהפסיק לפעום ודם מהשלייה השייך לו אינו מגיע אל גופו. לא אדבר על חווית הנטישה שחווה התינוק כאשר הזמן שמאפשרים לו להשאר עם אמו מיד אחרי הלידה מוגבל, ולכן גם זמן ההנקה מוגבל ויצירת הקשר ובניית האמון בעולמנו מוגבלים אף הם. (האם חוסר השקט שחווים תינוקות רבים מעיד גם כן על תסמונת פוסט טראומה?)

אבל כן אעלה כאן תהיה האם הרחקת התינוק מאימו שמחבלת באיזון ההורמונלי הטבעי שקיים אחרי הלידה היא בעצמה אחד הגורמים לפוסט טראומה של האישה? ואגב, אחד הממצאים במחקר הוא שלאמהות מיניקות יש סיכוי קטן יותר ללקות בתסמונת פוסט טראומה.

ניתוח קיסרי מול לידה טבעית
ממצא מענין במחקר קובע שאחוז הנשים שלקו בתסמונת פוסט טראומה שעברו לידה טבעית גדול בהרבה מאלו שעברו ניתוח קיסרי (מעניין ששיעור היולדות בלידה טבעית שסובלות מתסמונת פוסט טראומה לעומת שיעור היולדות בניתוח קיסרי זהה לשיעור הניתוחים לעומת הלידות הטבעיות בלי קשר לפוסט טראומה). בהתייחס לחווית הלידה בבית חולים, ממצא זה מובן מאליו. נשים שעברו ניתוח קיסרי מסרו את עצמן לידי הרופאים, לא חוו חוסר אונים, לא חוו איום, ולא נאלצו להאבק בכל פעם מחדש מול כל התערבות יזומה על ידי המטפלים. לעומת זאת, נשים שילדו במה שמוגדר במחקר כ"לידה טבעית", שהיו אמורות להיות פעילות במהלך הלידה, חוו החלשה וחוסר אונים בכל פעם שמנעו מהן ללדת בצורה טבעית (לידה טבעית היא לידה המתקדמת עם זרימת ההורמונים, ללא הפרעות וללא התערבויות)

מלווה בלידה
בנוסף, לא מוצא המחקר קשר בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה. ממצא זה מעיד על כך שהמלווה בלידה איננה יכולה לתמוך ולהגן על הצרכים של היולדת במצבים שבהם ישנו ניגוד אינטרסים בין צרכי היולדת וצרכי מי שאמור לטפל ביולדת בבית החולים.

מסקנות
המחקר הזה ותגובתה של עמליה רוזנבלום למחקר, מעיד על כך ש"דגים לא רואים את המים". המציאות הרפואית שקופה לרופאים עצמם ולצערי הרב גם לרוב בני האדם, בכללם נשים אינטלגנטיות שמשכילות לחשוף כל ניצול של נשים בעולם שלנו, אולם בהשתלטות התפיסה הרפואית על הלידה ובהשלכות החמורות שלה הן אינן מבחינות.

מסקנות המחקר הינן שיש להמשיך ולחקור את הנושא וכן לפתח שיטות טיפול לנשים הסובלות מתסמונת פוסט טראומה אחרי הלידה ולהקצות לכך משאבים. מובן שהנסיון לשפר את נסיבות הלידה כדי מראש למנוע את תסמונת הפוסט טרואמה אצל נשים אחרי לידה לא עולה על דעתם.